פרימנופאוזה, מנופאוזה, פוסטמנופאוזה — שלושה מונחים, ציר זמן אחד

שלוש המילים האלה מתארות ציר זמן אחד, אבל כל אחת מסמנת עליו דבר אחר.

גיל המעבר — במובן המדויק, המנופאוזה — היא נקודה אחת: הווסת האחרונה בחיים. יש לה תכונה מפתיעה — אפשר לזהות אותה רק במבט לאחור. אף אחת לא יודעת “היום הגעתי למנופאוזה”; זה מתברר כשאחרי וסת מסוימת אין שום דימום במשך 12 חודשים ברציפות (ואין הסבר אחר להפסקה, למשל השפעה של תרופה). רק אז יודעים שהווסת ההיא הייתה האחרונה. זה קורה בדרך כלל בין גיל 45 ל-55, אבל הגיל לבדו אינו קובע דבר.

פרימנופאוזה היא תקופת השינויים של המעבר סביב אותה נקודה — בדרך כלל כמה שנים, ובאורך שונה אצל כל אישה. הסימן הראשון שבולט לעין הוא לעיתים קרובות (אבל לא תמיד) שינוי בקצב הווסת: היא מגיעה מאוחר יותר, מוקדם יותר או אחרת מבעבר; אצל חלק מהנשים הווסת פוסקת בפתאומיות בלי “התראה”. בתקופה זו עשויות להופיע גם תלונות אחרות — אנחנו כותבים עליהן במאמרים נפרדים.

פוסטמנופאוזה היא כל החיים שאחרי המנופאוזה — כלומר התקופה שמתחילה אחרי 12 חודשים בלי וסת. זה לא “סוף הסיפור”: יש לנו מאמר נפרד על הבריאות בשנים האלה.

בשביל מה המונחים האלה? משתי סיבות מעשיות. ראשית, הם מקלים על השיחה: “נראה לי שאני בפרימנופאוזה, הווסת לא סדירה” אומר לרופא הרבה יותר מ“משהו קורה”. שנית, הם קובעים גבול בטיחות חשוב: אם עברו יותר מ-12 חודשים מאז הווסת האחרונה, ספרי לרופא על כל דימום או הכתמה — קבעי תור במועד הפנוי המוקדם ביותר, גם אם הדימום מועט וחד-פעמי. ואם תלונות תקופת המעבר מפריעות לחייך, גם זו סיבה לפנות לרופא, בלי לחכות “שזה יעבור”.

מקורות: [1] WHO — Menopause (fact sheet); [2] NHS inform — Menopause.